<h1>ספר החינוך מצוה קמ"ג</h1>
<h2>דף פג.</h2>
שנצטוינו לשרוף הנותר, והיא בשר הקדשים שנשאר אחר עבור זמן אכילתן המוגבל להן, שנאמר [ויקרא ז'] והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. וזאת השריפה היא מצות עשה, שכן אמרו במכילתא גבי פסח, ולא תותירו ממנו וגומר, והנותר וגו' באש תשרפו, בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה, דמשמע שמצות שריפת נותר עשה הוא. ודין הפיגול והנותר שוה בזה שיש מצות עשה גם כן בשריפתו שמצינו הכתוב מוציא הפיגול בלשון נותר. משרשי המצוה לפי שטבע כל בשר להפסיד בשהייה ולבוא לידי סרחון, ועל כן להגדלת דבר הקרבן כמו שאמרנו למעלה נצטוינו לשרפו מיד ולבערו מן העולם לבל יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש יותר מן הפירוד וזרייה לרוח או כל דבר אחר, גם מלבד זה יש בדבר רמז אל הבטחון בהשם יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדאי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצוה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור ולא רצה שיהנה בו בריה אחר כן לא אדם ולא בהמה משעברה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [פסחים פ"ב ע"ב] שבכלל הנותר והפיגול שנשרפין הן כל פסולי המוקדשין שכולן נשרפין גם כן. וקרבן שנפסל או נתפגל בודאי מיד נשרף, ואם תעובר צורתו ואחר כך נשרף. וכל בשר הנמצא בעזרה איברים עולות, פירוש נדין אותן שהן עולות, ואם נמצא חתיכות חטאות, והנמצא בירושלם שלמים, ונפקא מינה לעניין שאם עבר אחד ואכל מהן מביא על כל אחד כפרתו כפי חזקה זו. ועל הכל אמרו זכרונם לברכה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא. ואין שורפין את הנותר אלא ביום, שנאמר [ויקרא ז'] ביום השלישי באש ישרף, ואף על פי שהשלמים אסורין באכילה מתחילת ליל שני אין שורפין אותם אלא ביום. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים וסוף תמורה. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה כי להם העבודה. וכהן שעבר ולא שרף הנותר ביטל עשה, ועבר על לאו דלא תותירו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.
